אמנות ומוח אמנות והתפתחות המוח באבולוציה במשך שישה מיליוני שנות אבולוציה, עד להופעתו של אלומית ישי

רוברט פפרל, נלקח (,)Taken פחם על נייר.2005, באדיבות האמן אלומית ישי אמנות ומוח אמנות והתפתחות המוח באבולוציה במשך שישה מיליוני שנות אבולוציה, עד להופעתו של ה Homo Sapiens Sapiens- לפני כמאה אלף שנה, גדל נפח מוח האדם מ 400- גרם ל 1400- גרם, שינוי משמעותי שאינו מוסבר על - ידי השינוי במשקל הגוף. אבותינו הקדמונים, שיצרו כלי עבודה וחיו בקבוצות חברתיות, נדרשו לפתח יכולות חדשות : לתקשר עם אחרים בקבוצה, לעמוד על כוונותיהם, ולחוש אמפתיה. האנטומיה המשווה מלמדת שלמרות ההומולוגיה בין אזורים מסוימים במוח האדם ומוח הקוף, מוח האדם שונה לא רק בגודלו ובמורכבותו, אלא בעיקר בארגון התפקודי שלו. האונה המצחית, לדוגמה, שרכישת שפה, פתרון בעיות, מחשבה אבסטרקטית ותכנון העתיד הם חלק מתפקודיה, מפותחת לאין ערוך בבני אדם ולכן יש הטוענים כי היא "מותר האדם". שינוי מהותי אחר הוא בהבדלים התפקודיים בין המחצית הימנית למחצית השמאלית של המוח, שכנראה שיקפו את התפתחות השימוש 20 ביד דומיננטית ובתקשורת מילולית. השפה המדוברת, שהתפתחה במקביל לשימוש בכלי עבודה, הפכה למורכבת ומתוחכמת. בני אדם משתמשים בשפה בצורה שונה מהותית מקריאות האזהרה של בעלי החיים, כתוצאה מכך שיש לנו כללי דקדוק ותחביר. אנו מצרפים מילים למשפטים כדי להעביר מסרים מורכבים הכוללים התייחסות לזמן, סיבה ומסובב, ומ דברים על מושגים מופשטים כגון יופי וצדק. יש הטוענים כי שפה היא תקשורת סימבולית שאיפשרה לבני אדם לשתף פעולה ולהגדיל את סיכויי הישרדותם. לא ברור כיצד ומדוע, אך לפני 70,000 שנה התחילו בני האדם ליצור משהו שונה ויוצא דופן : אמנות. לאחר מיליוני שנים של שימוש באבנים ליצירת כלי עבודה, החלו הקדמונים להשתמש בעצמות ובצדפים על מנת ליצור קישוטים, תכשיטים ועיטורים. לפני 30,000 שנה החלו להופיע במקומות שונים בעולם פסלים וציורי מערות. האמנות החזותית

האמנות החזותית הקדומה התפתחה כתקשורת סימבולית המתווכת על- ידי מנגנוני קשב, העלאה בדמיון ושליפה מהזיכרון. סריקות מוח תפקודיות מלמדות כי צפייה ביצירות אמנות מופשטות אינה תהליך פסיבי, אלא תהליך דינמי שבו מוח האדם מניב השערות לגבי התוכן בהתבסס על אסוציאציות השמורות בזיכרון, וכי פיענוח היצירות במוח תלוי במידע ובניסיון קודם רוברט פפרל, היה,)became( שמן על עץ, 2005. באדיבות האמן הקדומה מפתיעה במודרניות שלה. התבוננות בציורי המערה המרהיבים ב- Chauvet שבצרפת, לדוגמה, מגלה שלציירים הראשונים היתה לא רק יכולת טכנית לייצג צורות, גופים תלת-ממדיים ותנועה, אלא גם כישרון רב וסגנון ייחודי )וראו: איאן טטרסל, "הקרו-מניונים אבותינו האמנים", "" 68(. ליצירת כלי עבודה ולשימוש בסמלים נדרשת יכולת להעלות תמונה בדמיון או לדמות תבנית )template( ואז לממשה בחומר. בניגוד לתהליכי תפישה,)perception( שבהם מידע חיצוני מגיע דרך איברי החישה למוח ושם מתפענח, יצירת אמנות דורשת ייצוג מנטלי של משהו חדש שאינו קיים במציאות. יכולתו של האמן לראות בעיני רוחו היא פונקציה קוגניטיבית מורכבת שמחייבת קשב, העלאה בדמיון, סינתזה, אסוציאציות, וכמובן זיכרון. נוירואסתטיקה, או חקר המנגנונים העצביים שמתווכים את תהליכי העיבוד החזותי )ויזואלי( והרגשי של יצירות אמנות, הוא תחום צעיר וחדש יחסית במדעי המוח. הנוירופיזיולוג הבריטי ס מיר זקי )Zeki( היה חוקר המוח הראשון שטען כי יש הקבלה בין התכונות המאפיינות יצירות אמנות ובין הארגון המבני והתפקודי של המוח. בספרו הידוע,Inner Vision שפורסם לפני עשר שנים, הציע כי הן האמן והן מערכת העצבים מנסים להבין את מרכיבי היסוד החזותיים. כשם שהמוח מפרק מידע חזותי למרכיבי היסוד צבע, צורה ותנועה, כך אמנים רבים, בעיקר במאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20, בודדו והדגישו את מרכיבי היסוד החזותיים. לדוגמה, מאטיס השתמש בצבעים מרהיבים להדגיש אובייקטים, מונדריאן השתמש בצורות גאומטריות פשוטות ובצבעי יסוד, וקאלדר הדגיש את תנועת האובייקטים. בפרימאטים )קופים ובני אדם(, צבע ותנועה מעובדים בשני אזורים שונים בקליפת המוח החזותית, המכונים V4 ו- MT, בהתאמה. השערתו של זקי, שעבד במשך שנים רבות על "אזור הצבע" במוח הקוף, הושפעה כמובן מהחלוקה המבנית והתפקודית 21

אמנות ומוח באזורי הראייה הראשוניים במוח, המעבדים את מרכיבי היסוד צורה, צבע ותנועה. לדעתי, ההקבלה בין המודולריות של מסלולי הראייה במוח ובין האסטרטגיות היצירתיות שנוקטים ציירים רבים על מנת לייצג את העולם מעניינת, אך פשטנית מדי. במאמר זה אטען כי התבוננות ביצירות אמנות היא מטלה קוגניטיבית מורכבת שדורשת גיוס אזורים נרחבים במוח, וכי תהליך ההבנה של יצירות אמנות מופשטות )אבסטרקטיות( מחייב לא רק עיבוד חזותי, אלא גם, ואולי בעיקר, ניתוח רעיוני שמבוסס על דמיון ואסוציאציות תלויות-הקשר וזיכרון. המוח היצירתי מהו הבסיס העצבי של יצירתיות והאם מוחם של אנשים יצירתיים שונה ממוחם של אנשים לא-יצירתיים? יצירתיות מוגדרת כתהליך מנטלי של יצירת מושגים, רעיונות או מוצרים חדשים, או יצירת קישורים חדשים בין מושגים, רעיונות או מוצרים קיימים. האסוציאציה הראשונה שלנו היא כמובן לאמנות וספרות, אך יצירתיות עומדת בבסיס כל חידוש והמצאה ויכולה לבוא לידי ביטוי בתחומים רבים ומגוונים החל ממדע וכלה בהנדסה ובעסקים. אף על פי שנמצא מתאם בין יצירתיות ובין אינטיליגנציה, הומור ומחלות נפש, לא ברור האם המוח היצירתי שונה, מבנית ו/או תפקודית, מהמוח ה"רגיל". אשנב ראשון למוח היצירתי נפתח כאשר התברר שחולים עם פגיעה תפקודית באונה המצחית השמאלית נתקפו בגלי יצירתיות פתאומיים ודיווחו על צורך חזק "ליצור אמנות", פעילות שלא עסקו או התעניינו בה מעולם. יתרה מכך, הסתבר שחולים עם דמנציה פרונטו-טמפורלית )מצחית- צדעית(, שברוב המקרים מאובחנים בשגגה כחולי אלצהיימר, החלו לגלות יכולות מוזיקליות חדשות. תצפיות אלה לימדו כי כאשר נפגעים אזורים בהמיספרה השמאלית, חל שחרור של יכולות אמנותיות ומוזיקליות שמתווכות על-ידי פעילות עצבית במחצית הימנית של המוח. ממחקרי דימות של מוח האדם עולה כי יש מתאם בין נפח החומר האפור )נוירונים ותאי גל יה( ועובי קליפת המוח בהמיספרה הימנית ובין יצירתיות. היכולת למצוא פתרונות מקוריים לבעיות משמשת מדד לכישורים יצירתיים. בניסויי EEG שבהם נמדדה הפעילות החשמלית באמצעות אלקטרודות שהוצמדו לקרקפת התברר כי אצל נבדקים שפתרו בעיות ביצירתיות וחוו רגעי הארה של "אהה, מצאתי!" חלה עלייה בפעילות החשמלית בהמיספרה מוחו של צייר הדיוקנאות המפרי אושן הראה כי כאשר התבונן בפרצופים חלה ירידה בפעילות העצבית באזור שבאונה הצדעית שמעבד פרצופים, ועלייה בפעילות העצבית באזורים בקליפת המוח המצחית, כלומר שהשתמש באסוציאציות ובתכנון מוטורי הימנית, בניגוד לנבדקים הפחות יצירתיים שניסו לפתור את הבעיות בשיטות קונבנציונליות )וראו: "אווריקה ברק במוח", "" 83(. בסריקת MRI תפקודית )fmri( התברר כי רגע ההארה לווה בעלייה בפעילות העצבית באזור קטן בקדמת אונת הצדע )קצת מעל האוזן( הימנית. מוזיקאים, המתחילים לנגן בגיל צעיר ומתאמנים שעות ארוכות מדי יום, מהווים מודל מצוין לחקר "גמישות" )plasticity( המוח, כלומר לשינויים תלויי-למידה באנטומיה ובפעילות העצבית במוח. סריקות מוח מגלות כי בהשוואה לנבדקי הביקורת, למוזיקאים יש יותר חומר אפור ב- gyrus,heschl s שנמצא בקליפת המוח השמיעתית הראשונית. נגני קלידים נדרשים להשתמש בשתי הידיים ולכן זקוקים לקואורדינציה בין האזורים המוטוריים בשתי מחציות המוח. סריקות מוח הראו כי במוחם של מוזיקאים רבים האזור הקדמי בכפיס המוח callosum(,)corpus שהוא צבר הסיבים המחבר בין שתי ההמיספרות, גדול יותר. במחקר שערך תומס אלברט )Albert( מגרמניה בקרב נגני כינור נמצא כי האזור בקליפת המוח התחושתית המעבד מידע מאצבעות יד שמאל גדול משמעותית מהאזור המעבד מידע מאצבעות יד ימין. התנועות המהירות והמורכבות שמבצע נגן הכינור באמצעות אצבעות ידו השמאלית גרמו להרחבת האזור שבו מיוצגות אצבעות אלה בקליפת המוח. שינוי שכזה לא נצפה באזור המייצג את אצבעות יד ימין, שאוחזות בקשת בזמן הנגינה. כמו כן, בנבדקי קבוצת הביקורת, מוזיקאים שאינם נגני כינור או צ'לו, לא נמצאו הבדלים שכאלה. בניסוי אחר נסרק מוחם של נגני ג'אז ששכבו בסורק וניגנו מוזיקה מאולתרת על מקלדת, שלצורך הניסוי נבנתה במיוחד ללא מתכות, כדי שאפשר יהיה להכניסה לשדה המגנטי החזק. בהשוואה לקטעים מוכרים וידועים שהתבקשו הנגנים 22

היצגיות בלתי-מוגדרות מופשטות מקושקשות כל התמונות > מקושקשות מקושקשות > בלתי מוגדרות היצגיות > בלתי מוגדרות מופשטות > בלתי מוגדרות תמונה 1. הפעילות במוח כפונקציה של סוג התמונה שבה התבוננו הנבדקים. עוצמת התגובה מוצגת בצבע, כאשר צהוב מציין פעילות חזקה. התבוננות בשלושת סוגי יצירות האמנות, בהשוואה לתמונות המקושקשות, הביאה לעלייה בפעילות העצבית באזורים רבים במוח הכוללים את מערכת הראייה, המערכת הלימבית והאונה המצחית. ההשוואה בין תמונות היצגיות לתמונות בלתי-מוגדרות גילתה פעילות באזור החיבור בין האונה הצדעית לאונה הקדקודית temporo-(,)parietal junction שמתווך הפניית קשב למרכיבים שונים בסצנה חזותית. ההשוואה בין תמונות בלתי מוגדרות ובין תמונות מופשטות או מקושקשות גילתה עלייה בפעילות בשני אזורים המתווכים שליפת מידע מהזיכרון והעלאה בדמיון: precuneus וה- gyrus.medial frontal לנגן, המוזיקה האישית והמאולתרת שיצרו )אימפרוביזציות( גרמה לירידה בפעילות העצבית באזור צ די בקליפת המוח המצחית, כלומר לירידה באינהיביציה, ולעלייה בפעילות באזור אמצעי בקליפת המוח המצחית, המתווך יצירתיות וביטוי עצמי. כלומר, הלחנה ספונטנית דורשת לא רק כושר ביטוי מקורי כי אם גם שחרור עכבות. ומה לגבי מוחם של העוסקים באמנות חזותית? שינויים תפקודיים במוח היצירתי התגלו בסדרת ניסויים שבהם השתתף צייר הדיוקנאות הבריטי המפרי אושן Humphrey(.)Ocean כאשר התבונן הצייר בפרצופים, חלה ירידה בפעילות העצבית באזור שבאונה הצדעית שמעבד פרצופים, ועלייה בפעילות העצבית באזורים בקליפת המוח המצחית. כלומר, בהשוואה לנבדקי הביקורת, בשל מומחיותו בציור דיוקנאות, מוחו של הצייר מעבד פרצופים ביעילות רבה יותר ומשתמש באסוציאציות ובתכנון מוטורי. כיצד מפענח המוח יצירות אמנות מופשטות? בשיטוטי הרבים במוזאונים ובגלריות ברחבי העולם אני מוצאת את עצמי לא פעם מתבוננת ביצירה מודרנית ותוהה מדוע זאת אמנות? יצירות מודרניות רבות נדמות חסרות פשר ולעתים קרובות הכותרת או ההסבר הנלווים לא מספקים את סקרנות הצופה. כיצד מפענח מוח האדם יצירות אמנות מופשטות? בסדרת מחקרים שערכתי בציריך בשיתוף עם הצייר הבריטי רוברט פפרל )Pepperell( בדקנו תפישה, זיכרון ושיפוט אסתטי של יצירות אמנות. פפרל מצייר תמונות בלתי-מוגדרות )indeterminate( ייחודיות, שהן בין המופשט )abstract( להיצגי )representational( וציוריו מעוררים דילמה תחושתית בצופה, מכיוון שנדמה כי יש בהם אובייקטים מוכרים )אנשים, חפצים, נוף( אך אי אפשר לזהות אובייקטים אלה בוודאות. הנבדקים, סטודנטים מהמרכז לחקר המוח בציריך ללא השכלה או ידע באמנות, שאינם נוהגים לבקר במוזאונים, צפו בתמונות היצגיות, מופשטות, ותמונות בלתי-מוגדרות של פפרל )תמונה 1( והתבקשו לדווח האם הם מזהים חפצים מו כרים בתמונה, ולאחר מכן לדרג את האסתטיות של 23

אמנות ומוח חואן גרי, גיטרה ופרחים, שמן על בד, 1912. המוזאון לאמנות מודרנית, ניו-יורק. ז'ורז' בראק, אישה קוראת, שמן על בד, 1911. אוסף פרטי. פבלו פיקאסו, הקלרינט, שמן על בד, 1911. המרכז לאמנות עכשווית, פראג. עוצמת התגובה בקליפת המוח הפארא-היפוקמפלית נבדקים שעברו אימון נבדקים שלא עברו אימון תמונה 2. השוואה בין הפעילות במוח בתגובה לציורים קוביסטיים בקבוצת נבדקי הביקורת לבין הפעילות במוחם של הנבדקים שעברו אימון קצר ולמדו כיצד לזהות תוכן מוכר בציורים. פעילות חזקה יותר נצפתה בקליפת המוח הפארא-היפוקמפלית של הנבדקים שעברו אימון, כנראה כי השתמשו באסוציאציות רבות על מנת לבצע את המטלה. התמונה )הנבדקים נשאלו "עד כמה השפיעה עליך התמונה" ובתשובה לחצו על אחד מארבעה מקשים על מנת לציין "בכלל לא", "במידה מעטה", "במידה ניכרת" ו"מאוד"(. התוצאות הפתיעו: אף שבתמונות המופשטות ובתמונותיו של פפרל אין אובייקטים, הנבדקים דיווחו כי ראו אובייקטים מו כרים )אנשים, בתים, עצים, פרחים, פירות( בכרבע מהיצירות. זמן התגובה, דהיינו הזמן שלקח לנבדקים להחליט אם יש אובייקטים מוכרים בתמונות אלה, היה ארוך יותר משמעותית מזמן תגובתם לתמונות היצגיות )דומם, נוף או דיוקן(. למרות הבדל זה, הנבדקים דירגו את הערך האסתטי של כל התמונות, בין אם הכילו תוכן מוכר ובין אם לא, בצורה דומה. כעבור שבוע חזרו הנבדקים למבחן פתע של זיכרון, ובו הוצגו להם התמונות שראו בניסוי הראשון ותמונות חדשות שלא ראו מעולם והם התבקשו לדווח האם התמונות ישנות או חדשות. התוצאות שוב הפתיעו: הנבדקים זיהו הרבה יותר תמונות היצגיות מאשר תמונות מופשטות או בלתי-מוגדרות של פפרל. מה קורה במוח בזמן שאנו מתבוננים ביצירות אמנות? בניסוי ההמשך סרקנו קבוצה אחרת של נבדקים בזמן שצפו ביצירות היצגיות, מופשטות או בלתי-מוגדרות. להפתעתנו גילינו כי בקליפת המוח החזותית התגובה לכל התמונות דומה, למרות התוכן השונה. כמו כן מצאנו שהתבוננות בתמונות מופשטות או בלתי-מוגדרות גורמת לעלייה בפעילות העצבית באזורים המתווכים הפניית קשב, העלאה בדמיון ושליפה מהזיכרון )תמונה 1(. מסדרת מחקרים זו הסקנו כי זיכרון של יצירות אמנות תלוי בתוכנן, אך ערכן האסתטי אינו תלוי בתוכן, אלא בצורה, וכי מוח האדם מנסה לפענח יצירות אמנות בלתי-מובנות באמצעות אסוציאציות לאובייקטים מוכרים השמורים בזיכרון. במחקר דומה שנערך במעבדתו של סמיר זקי בלונדון התבקשו נבדקים להחליט אם תמונות היצגיות שכללו דיוקנאות, נופים וטבע דומם, ותמונות מופשטות הן יפות, 24

מכוערות או נייטרליות. התמונות היפות והמכוערות לוו בעלייה בפעילות העצבית בקליפת המוח הארובתית-מצחית )אורביטו-פרונטלית(, שמהווה חלק מרשת התגמול העצבית ומגיבה גם לפרצופים יפים. פיקאסו והמוח שלך ציורים קוביסטיים מהווים אתגר מיוחד למוחו של המתבונן. פיקאסו, בראק וגרי )Gris( אבות הקוביזם ביקשו לייצג אובייקטים תלת-ממדיים כפי שהם נראים מזוויות ראייה שונות, בהנחה שמוחו של המתבונן יצליח לאחד את הפרספקטיבות השונות )תמונה 2(. ואולם, המתבונן חסר הניסיון רואה צורות גאומטריות שונות אך לא תמיד מצליח לזהות חפצים מוכרים בציורים, וכותרת הציור לא תמיד עוזרת במשימה. בסדרת ניסויים שערכתי לאחרונה בציריך, סרקנו את מוחם של נבדקים חסרי השכלה באמנות בזמן שביצעו מטלה של זיהוי אובייקטים בציורים קוביסטיים. חצי שעה לפני שהוכנסו לסורק ה- MRI צפו מחצית מהנבדקים במצגת קצרה על קוביזם, שבמהלכה למדו כיצד לזהות חפצים מו כרים בציורים. מטרת הניסוי היתה לבדוק האם אימון קצר משנה את התפישה החזותית של תמונות מופשטות, ובאיזו מידה כותרת הציור משפיעה על עיבודו במוח. בהשוואה לנבדקי הביקורת, שלא קיבלו מידע על קוביזם, הנבדקים שעברו אימון קצר הצליחו לזהות יותר אובייקטים ביותר ציורים, ובמוחם נצפתה פעילות חזקה יותר בקליפת המוח הפארא-היפוקמפלית )תמונה 2(. בסדרת מחקרים שערך משה בר )Bar( בהרווארד נמצא כי קליפת המוח הפארא-היפוקמפלית היא אזור חשוב ברשת עצבית המעבדת אסוציאציות תלויות-ה קשר, שנדרשות כדי להניב השערות לגבי מהותו של החפץ שבו אנו מתבוננים )לדוגמה, סבון ומייבש שיער נצפים בדרך כלל בחדר הרחצה בעוד שסיר או קומקום חשמלי נצפים במטבח(. כמו כן, מצאנו שלנבדקים שעברו אימון לקח זמן רב יותר להחליט שאינם מזהים חפצים מו כרים בציור, ושיש מתאם בין זמני תגובה ארוכים אלה ובין הפעילות העצבית ברשת של אזורים בקליפת המוח המצחית והקדקודית שמתווכת קשב מרחבי. ממצא מפתיע נוסף היה אפקט הכותרת: הסתבר שבהשוואה לכתובית "ללא כותרת", כותרת משמעותית שהוצגה לפני הציור )לדוגמה, "אישה עם כינור"( סייעה בביצוע המטלה, אך רק בקרב הנבדקים שעברו אימון קצר לפני שמוחם נסרק. כלומר, לכותרת היה אפקט חיובי על פיענוח התוכן, אך ורק כאשר לנבדקים היה ידע כלשהו על קוביזם וניסיון קודם בהתבוננות בציורים דומים. דומה כי אוצרי תערוכות בגלריות ובמוזאונים צריכים להתחשב בממצאים אמפיריים שכאלה ולספק לציבור לא רק כותרות משמעותיות, אלא גם מידע שיאפשר הבנה ופיענוח של תוכן יצירות מופשטות ובלתי-מוגדרות. ממצאים חדשים אלה מלמדים כי אפשר ללמד נבדקים נאיביים לזהות תוכן מו כר ביצירות אמנות מופשטות. כתוצאה מהאימון הקצר אימצו כנראה הנבדקים אסטרטגיה חדשה לביצוע המטלה הקוגניטיבית, שכוללת חיפוש ויזואלי סדרתי ואסוציאציות. הבנת יצירות קוביסטיות, אם כך, היא מטלה מורכבת, שדורשת גיוס של מנגנוני קשב, העלאה בדמיון ושליפה מהזיכרון. לסיכום, התבוננות ביצירות אמנות מודרניות שתוכנן לא ברור דורשת מהצופה הנאיבי לגייס משאבים עצביים רבים בניסיון להבינן. מחקרי הדימות התפקודית החדשים מלמדים כי הצפייה ביצירות מופשטות היא תהליך דינמי, שבו המוח מייצר תחזיות לגבי מהותן, וכי עיבודן במוח הוא תלוי ידע וה קשר. v אלומית ישי היא פרופסור לחקר המוח באוניברסיטת ציריך. לקריאה נוספת Fairhall SL, Ishai A. 2008. Neural correlates of object indeterminacy in art compositions. Consciousness and Cognition 17, 923-932. Mithen S. 1996. The prehistory of the mind: A search for the origins of art, religion and science. London: Thames and Hudson. Pepperell R. 2006. Seeing Without Objects: Visual Indeterminacy and Art. Leonardo 39, 394-400. Vartanian O, Goel V. 2004. Neuroanatomical correlates of aesthetic preference for paintings. Neuroreport 15, 893-897 Zeki, S. 2000. Inner Vision: An Exploration of Art and the Brain. Oxford University Press. 25